ענייני השקפה והנהגה

"באהבתה תשגה תמיד"

תורת ילד שעשועים

rabbi_ovadia_yossef31בן שש שנים בלבד היה מרן אבא זצוק"ל כשהתחיל ללמוד גמרא. הוא למד בתלמוד תורה "בני ציון", ובאחד הימים לא הגיע המלמד שלו, הגה"צ רבי נתן סאלם זצ"ל. בתחילה המתינו הילדים למלמד, וכשחלף הזמן הרהיבו עוז, פתחו בעצמם את דלת הכיתה ויצאו לשחק. אבא זצוק"ל בן השש חמק מהם והלך לטייל בין הכיתות, לבסוף נכנס לאחת הכיתות הגבוהות, השתחל פנימה, התיישב על אחד הכיסאות האחוריים – והקשיב. איש לא הבחין בבואו, או שמא הבחינו — והעלימו עין. כך או כך השיעור עצמו המשיך כרגיל, והילך קסמים על הילד. המלמד זרק שאלה אל הנערים, והם החלו לענות. זה אומר כך, מיד מתרומם מקצה הכיתה אחר – ואומר אחרת, ותוך רגע הופכת כל הכיתה כולה לים סוער וגועש, שבו הכל נושאים ונותנים ומתווכחים כדי להבין אמיתתם של דברים.

כשהסתיים השיעור חזר לכיתתו מהורהר. למחרת בבוקר, כשהגיע המלמד, ניגש אליו ובקש לשאול שאלה דחופה: מתי יוכל ללמוד גמרא? גמרא היא בשביל ילדים גדולים – פטר אותו המלמד מלפניו, אך אבא לא התכוון לוותר ולחכות. הוא התעקש שהוא רוצה ללמוד גמרא כעת.

ראה המלמד את התשוקה העזה הבוערת בעיניו, ונכנע: קודם כל עליך ללמוד משניות. נשב כל יום במשך שעה אחרי הלימודים, ונלמד ביחד.

כבר באותו היום התחילה החברותא החדשה. המלמד ישב והסביר כמה משניות, וכשחלפה שעה שלחו לביתו. למחרת חזר הילד ועיניו בורקות: יכול הוא לחזור על כל הלימוד בעל פה! והחל לצטט במהירות את לשון המשנה, ולהסביר כל משנה בטוב טעם, כשהוא חוזר מילה במילה על דבריו של המלמד אתמול.

השתאה המלמד והחליט להמשיך בהסדר. הוא מרצה – ולמחרת חוזר הילד ומצטט הכול, ולא רק מצטט אלא גם מסביר ויודע היטב. כמה ימים חלפו עליהם כך, בלימוד משניות, ואז החליט המלמד כי כבר אפשר ללמוד גמרא.

לימים סיפר אבא, כי כשהסתיים השיעור היומי הזה, היה נכנס בדרכו הביתה אל בית הכנסת שמעבר לרחוב, ומשנן את לימודי אותו יום, עד שידעם בעל פה. בהדרגה הלך הלימוד והתארך, עד שתוך זמן קצר היה יושב שם עד חצות הלילה ולומד.

בבית המתינה לו תמיד אמו. לא משנה כמה קשה הייתה עבודתה בבית – עד שהיה חוזר לא הייתה פורשת לשינה. היא הגישה לו אוכל, וכדי לעודדו ולהראות את שמחתה בבנה המתעלה בתורה, הוסיפה גם כמה חתיכות שוקולד. מעדן מיוחד, שבנתוני העוני שבביתם היה בלתי שגרתי בעליל.

את כל עלייתו בתורה – זקף אבא לזכותה.

מגיד השיעור הצעיר ביותר בעולם

חנות המכולת שבבעלותו של סבא, רבי יעקב עובדיה זצ"ל, לא סיפקה את הנדרש ממנה לפרנסת המשפחה. הדחקות הלכה ונעשתה לוחצת ותובענית מיום ליום, וסבא הוגיע את מוחו במציאת פתרון מתאים.

באופן טבעי צצו בראשו הזיכרונות מערש הולדתו – בגדד שבעירק. רק לפני שבע שנים עוד היה שם, והחזיק ברשותו מקצוע מכובד שסיפק לו פרנסה יפה, מלאכת הצורפות. אחר כך החליט שמקומו הוא בארץ הקודש, נטל את משפחתו הצעירה, ואת גדול בניו, עובדיה, שהיה רק בן שלוש, ועלה לחונן את עפרה.

אולי כדאי לשוב לשם? אפשר שמשם תיפתח הישועה? יתכן שימצא שם מקור פרנסה, שיאפשר לו לצבור סכום מסוים ובאמצעותו להחזיק מעמד במשך עוד כמה שנים, ואין זה מן הנמנע שלא תהיה לו ברירה אלא לחזור לשם, בתנאי שימצא שהדבר אפשרי, כמובן. החליט, אפוא, לנסוע ולבדוק את הדברים מקרוב.

הנסיעה נועדה גם לביקור אצל סבו, אב-אביו, שעדיין חי בבגדד, ואשר שימש עבורו כאב, לאחר שאביו ששמו היה "עובדיה יוסף", נרצח בצעירותו על קידוש ה'. (ואמר לי מרן אאמו"ר זצוק"ל שסבו נקרא בשמות אלו ע"ש שני המאורות הגדולים, "עובדיה" ע"ש רבי עבדאללה סומך זצוק"ל, ו"יוסף" ע"ש רבי יוסף חיים זצוק"ל).

האסון אירע זמן קצר לאחר לידתו של סבא. אביו הלך לתומו בשוק הבגדדי, כשלפתע התנפלו עליו פורעים והיכו אותו באכזריות עד שנפצע קשות. שעות אחדות נאבק על חייו, ולבסוף החזיר את נפשו הטהורה לבוראו. התינוק הקטן "יעקב" שהותיר אחריו, גדל בבית הסבא, וכשנולד לסבא בנו בכורו קרא לו על שם אביו "עובדיה יוסף".

כעת, כשנפלה ההחלטה לנסוע, החליט לצרף אליו את בנו הגדול, עובדיה, בן העשר. יראה סבא את נינו שגדל והחכים, וירווה ממנו נחת לעת זקנותו.

כמחצית השנה ארכה שהותם בעירק. בבגדד של אותם ימים הייתה עדיין קהילה יהודית גדולה, אך, למרבה הצער, לא היו בה תלמודי תורה. במקומם המתינו להם כמה וכמה בתי ספר של 'אליאנס'. הללו היו פותחים לפניהם בשמחה את שעריהם, אילו רק היו מבקשים, אך, כמובן, שסבא לא העלה בדעתו לשלוח לשם את בנו.

מה עושים? היכן ילמד המתמיד הצעיר? בלית ברירה שם אבא פעמיו לעבר בית הכנסת "בית זילכה", שכעשרים שנה קודם לכן שימש כבית הכנסת של ה"בן איש חי".

בבית הכנסת התקיים מעין 'כולל' לפני הצהריים, שבו למדו עשרה רבנים בבליים זקנים. הם ישבו ביחד ולמדו גמרא, והקהילה כולה התחלקה באחזקתם.

הילד בן העשר נכנס פנימה והציץ לעבר גמרותיהם, אחר כך נגש לארון הספרים, שלף משם את אותה גמרא והצטרף אליהם ללימוד משותף. במהרה קלט את חלוקת התפקידים ביניהם — חכם אחד קורא ומפרש את דברי הגמרא והתוספות, והשאר מקשיבים לו, מקשים ומעירים הערות נחוצות. היטה אוזן לדברי החכם הדובר, והדברים צורמים ואינם נושאים חן בעיניו. אין לו ספק שיש כאן טעות בהבנת התוספות. הוא טועה!! אש בוערת בעצמותיו. הוא מפנה מבטו על פני הלומדים, משווע שיקום מישהו מהם ויעמידו על טעותו, אך שום דבר לא קורה.

טעות! – הוא מכריז לבסוף בקולו הנערי. החכמים נפנים לעברו, ושאלה על פניהם. ילדון קטן, כלל לא מבאי הקהילה, וביטחון עצמי מפותח כל כך?!

יש כאן טעות בהבנת התוספות! – הוא מסביר שוב – זה לא הפירוש בתוספות הזה! החכם המדבר השתיקו בנזיפה – ילד קטן מדבר בפני גדולים ממנו?! הנשמע כדבר הזה?! אך אז התערב בעניין חכם נוסף ואמר: למה נשתיק אותו? בואו נשמע, מה יש לילד לומר? הוא פנה אליו: איך אתה מסביר את התוספות? למה אתה סבור שהסברנו לא נכון?

בהתלהבות הרצה להם אבא את דברי הגמרא, קרא שוב את התוספות והסביר. בבת אחת נעשה הכל בהיר ומחוור, דבר דבור על אופניו. הזקנים ישבו משתוממים והאזינו לכל מילה. הילד צודק!!

כך, בגיל עשר, התחיל אבא למסור שיעורים בגמרא! תלמידי השיעור היו זקנים, ישישים ממנו בעשרות שנים, ובכל זאת מדי יום ביומו לפני הצהריים היו מקשיבים לעילוי הצעיר מארץ ישראל, שמדבר בטוב טעם ודעת.

בצהריים היו הזקנים הולכים לבתיהם, והרב הצעיר ביותר בעולם הכין את השיעור למחרת, וכשסיים חזר להספקים הרגילים שהציב לעצמו, ואותם למד עד חצות הלילה.

הזקנים, שלא חדלו להתפעל ממנו, סיפרו על ילד הפלא לגאון רבי סלמן חוגי עבודי זצ"ל, גדול בתורה ששימש כאב בית הדין בבגדד בימים הללו, ובשנים שלאחר מכן עלה לארץ ישראל ושימש כחבר בבית הדין הגדול, לצדו של הרב אלישיב זצ"ל והרב ז'ולטי זצ"ל. "ישנו ילד קטן שנעשה מגיד שיעור אצלנו!", שחו, "גאון עצום!".

קרא לו חכם סלמן חוגי עבודי לביתו. -איפה למדת עד היום? – התעניין. – ב"בני ציון" בירושלים, השיב אבא. -ומה הספקת כבר ללמוד? באותו רגע נזכר הילד בדברי הגמרא (בבא מציעא כג ע"ב), שבשלושה דברים משנה חכם מן האמת – לא משקר ממש אלא לא אומר את כל האמת – ואחד מהם הוא 'במסכת', שפירושו – שאם שואלים אותו איזה מסכת למד, לא יתגאה ולא יאמר מה למד.

למדתי מעט משניות, השיב. -אילו משניות? -מסכת שבת. -ומה עוד? -מסכת עירובין. -ומה עוד? -גם פסחים. חכם סלמן נעץ בו מבט חודר. -אמור את האמת. מה עוד למדת? הילד הבליע אנחת השלמה. -כל סדר מועד. -ומה עוד? לא הרפה הרב. -גם כל סדר נשים. -עוד משהו? -גם כל סדר נזיקין. -רצונך לומר שלמדת חצי ש"ס משניות? הנהן אבא בראשו בחיוב. -ואתה יודע הכל? -יודע.

פתאום נזכר חכם סלמן בדברי הזקנים שבאו לפניו, וחיוך קטן ריצד בזוויות פיו. -החכמים אמרו שלימדת אותם גמרא. זאת אומרת, שגם גמרא אתה יודע. אמור לי את האמת, איזו גמרא למדת עד היום?

-מעט מאד. רק ארבעה אבות, כיצד הרגל, המניח, אילו מציאות והמפקיד. -אפשר לבחון אותך על כך? -אפשר. חכם סלמן שאל כמה שאלות בתוספות המפקיד, והילד ציטט את התוספות מילה במילה. הביט בו בהתפעלות עצומה, ומני אז, במשך כל ששת חודשי שהותו שם, הפך לבן טיפוחיו.

טובה תורה מכל סחורה

סבא, הרב יעקב עובדיה זצ"ל, היה יהודי תלמיד חכם וירא שמים. עובד ה' אמיתי. מדי ערב, עוד משנות צעירותו, אחר שסיים עבודתו הקשה, היה יושב משמונה עד שתים עשרה בלילה ולומד. במקביל, הייתה אהבתו לאבא גדולה ביותר, כך שלכל הסיפורים המספרים שאביו רצה להוציאו מן הלימוד, אין כל שחר. סבא העריך מאד תורה וגם העריך את תורת בנו!

בכל זאת ניטש ויכוח ביניהם בעניין הלימוד, ונספר דברים כהווייתם;

לפרנסתו עסק סבא בחנות מכולת, שאותה היה עליו לפתוח השכם בבוקר. הוא עצמו היה קם באשמורת הבוקר, מתפלל וותיקין ויושב ולומד "חוק לישראל". אכפת היה לו שייאלץ לוותר על סדר הלימוד הזה, לטובת ענייני הפרנסה, לכן ביקש מבנו עובדיה, בן העשר, למכור כשעה בבוקר ולשמש לו על ידי כך לעזר.

מעל חנות המכולת היה בית כנסת. מדי יום ביומו הגיע לשבת שם הרב דוד שרבאני זצ"ל, בן גילו של אבא, ולימים חברו בישיבת "פורת יוסף" ורבה הראשי של קולומביה. הרב דוד היה יושב ולומד, ותוך כדי כך מרים את קולו בניגון נפלא.

בקע הניגון מחלונות בית הכנסת והדיו הגיעו גם לחנות המכולת שבקומה התחתונה, ומאחורי משטח העץ ששימש כדלפק יושב עובדיה בן העשר, נפשו יוצאת ממתיקות התורה, והוא ממרר בבכי על שעת הלימוד שהוא מפסיד מדי יום.

מתוך בכיו היה מתפלל: רבונו של עולם, תגאל אותי מן השעה הזו! גם אני רוצה לשבת וללמוד! וחזקה על תפילה טהורה שכזו שאינה שבה ריקם.

חבורת נערים החלה לבקר בחנות מדי יום. והנערים – ריקים ומנוערים מיראת שמיים. בעוד אחדים מהם מעסיקים את המוכר בבקשות שונות ומשונות, היו האחרים ממתינים לרגע שבו יסב מהם את עיניו ו'סוחבים' מכל הבא ליד.

עד מהרה התברר לסבא כי משהו אינו כשורה בעסק שלו. הוא העיר את תשומת לב בנו – שים לב, שאף אחד לא יגנוב לנו דבר! אבא השתדל, פקח זוג עיניים גדולות והתאמץ בכל כוחו, אבל הגנבים היו מתוחכמים ממנו והגנבות נמשכו.

סבא התייאש. עזרה ביקש – והפסדים קיבל. הילדון לא מתאים לשמש כמוכר! פטר אותו מן התפקיד, ושם במקומו את אחיו הצעיר ממנו בשנתיים – ר' נעים. הוא עמד על המשמר היטב, ותוך זמן קצר נעלמו הנערים ולא שבו יותר.

איך יתכן הדבר? – תהו הילדים בינם לבין עצמם – איך לא באו הגנבים אל האח הצעיר, והעיזו פניהם למול האח הגדול?! בתמימות ילדותית הגיעו למסקנה, כי כנראה שלח הקב"ה מלאכים משמים לגנוב, כדי להחזיר את עובדיה ללימוד…

ואבא שש ושמח בקבלת עול תורה ובפריקת עול דרך ארץ.

'סדר' שלא נגמר

בגיל שתים עשרה עזב מרן אבא את תלמוד התורה שלו, ונכנס לישיבה הגדולה "פורת יוסף". תוך זמן קצר תפס גם שם את מקומו כארי שבחבורה.

המצב הכלכלי הקשה של הישיבה גרם לכך שימי שישי נקבעו כימי חופש. את הימים הללו ניצל אבא ללימוד רצוף בבית הכנסת "שושנים לדוד" השוכן ליד ביתו. בבית הכנסת הייתה ספרייה גדולה, עם הרבה מאד ספרים נדירים ויקרי ערך. אוצר לא יסולא מפז עבור נער צמא-דעת ודל-יכולת כמותו.

מדי יום שישי היה משכים קום, מתרחץ לכבוד שבת ומסיים את כל הכנותיו לקראתה, שם פעמיו לעבר בית הכנסת, ויושב ולומד עד שבאו לקרוא לו לקבלת שבת.

שעות יפות חלפו עליו בחברת הספרים היקרים ללבו. בשנים מאוחרות יותר סיפר, כי ימי שישי הללו היו מוקדשים ללימוד תשובות אחרונים. הוא היה קורא ספרי שאלות ותשובות מתחילתם ועד סופם. כך עבר על שו"ת הנודע ביהודה, שו"ת החתם סופר, שו"ת מהר"ם שיק ועוד.

באו ימות החורף הקרים והרטובים והביאו עמם טיפות מים גדולות, שהגיחו מן התקרה בפתאומיות, וכפור מקפיא עצמות. הנער הצעיר עבר ממקום למקום בתוך בית הכנסת, מחפש לעצמו קורת גג ראויה לשמה, אבל החדר היה מוצף בשלוליות, ובכל ספסל שבו התיישב – השיגוהו טיפות הגשם. אלא, שאת אש התורה לא יוכלו לכבות גם מים רבים וצמרמורות קור. בגדיו העלובים לא היו מחממים יותר מדי, וגם השמיכה המחוררת שסחב במיוחד מביתו לא הועילה במיוחד, בכל זאת משהו היה בה. וכך, עטוף בשמיכתו, היה יושב, רועד מקור, ולומד, ולומד, ולומד.

עד עצם היום הזה – סיפר בהזדמנות – כשאני מגיע לנושאים מסוימים, שאותם למדתי באותם ימים, עדיין חולפת בגופי צמרמורת… זכר לימים הללו, שבהם ישבתי ולמדתי תורה מתוך צער במשך שעות על גבי שעות.

מתוך אחריות על אוצר הספרים היקר היה הגבאי מקפיד לנעול את המקום היטב. אך אבא זצ"ל שיבש את התוכנית. הגבאי וויתר פעם אחת על הנעילה, וויתר גם בשבוע שלאחר מכן, ושוב הסכים בשבוע שאחר כך – אבל כשהבין שזוהי תכנית קבועה, ומדי יום שישי מתיישב אבא ללימוד רצוף, הבהיר לו, שאין לו רשות לשבת שם עוד.

אבא התחנן, כפי שמתחנן אדם על היקר לו ביותר. דבריו היוצאים מן הלב, הצליחו לפלס מסילות ללבו של הגבאי, והם הגיעו ביניהם להסכמה, לפיה ינעל הגבאי את הדלת, כשבתוכה אבא, מיד לאחר התפילה בשעות הבוקר, וסמוך לתפילת מנחה יפתח לו, כדי שיצא להתפלל עם הציבור. ההסדר יצא לפועל ושני הצדדים היו מרוצים.

יום שישי חורפי אחד פרח העניין מזכרונו של הגבאי. אבא, שכבר הורגל, שיש מישהו שזוכר לקרוא לו בזמן המתאים, לא התעניין כלל בשעה. ישב ולמד בשקיעות ובשקידה עצומה.

באולם בית הכנסת הסמוך שר הקהל בקול "לכה דודי" וגם סיים תפילת ערבית, האנשים יצאו לעבר בתיהם לסעודת ליל שבת, ושקט עמוק השתרר במקום – ורק נער אחד עודנו יושב ובולע בעיניו שורות צפופות, דחוסות בידע עצום, ולא מבחין בכלום.

סיים עניין, תלה עיניו בשעון הגדול שהיה על הקיר, מנסה לחשב כמה נותר לו עדיין כדי ללמוד, ונדהם. שמונה!! החושך שבחוץ לא הותיר מקום לספקות – השעון מדייק להפליא. שבת כבר באה לעולם, המתפללים סיימו את תפילתם ועזבו את בית הכנסת. רבים מהם – כך לפי הסברא – כבר סיימו סעודתם והלכו לישון. מה קרה לגבאי? איך שכח אותו כך, מאחורי הדלת הנעולה?

בהלה אחזה בו. פתח את החלון והחל לזעוק לעזרה, אבל הגשם הסוער שבחוץ הניס פנימה את כל הבריות. קולו נבלע במטר הזלעפות. לא היו לו יותר מדי סיכויים, ובמהרה נכנע למצב. דמעות היו בעיניו כשעמד להתפלל ביחידות תפילת ערבית.

סיים את התפילה, ושב אל החלון – אולי פסק מעט הגשם? אולי בכל זאת יעבור כאן מאן דהו ויושיע אותו? בדרך לא דרך חדרו זעקותיו אל הבית הסמוך והעירו את בעל הבית. עד מהרה לבש את בגדיו ויצא להרגיע אותו, רץ לבית הגבאי והביא את מפתחות הדלת. דומע נפלט הנער אל הרחוב הרטוב.

הסיפור עשה לו כנפיים, וביום ראשון בבוקר נודע לגאון רבי עזרא עטיה זצוק"ל, ראש הישיבה ורבו המובהק של אבא. הוא הזדרז ללכת לבית הגבאי, נזף בו על חוסר האחריות שגילה, ודרש בתוקף שיתן את מפתחות המקום בידי אבא. מני אז, היה אבא אחראי על נעילת חדר הספרים בצאתו.

ובלכתך בדרך

בגיל חמש עשרה החל אבא להתקשות ללמוד בחברותא עם שאר הבחורים בישיבה. מחשבתו הייתה מהירה כברק וחבל היה לו על הזמן המתבזבז בלימוד ובפלפול בקצב איטי יותר, לפיכך למד בעיקר עם רבותיו – הגאון רבי יעקב עדס זצ"ל והגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל. במשך שעות ארוכות ישב עמם, כשהם עוקרים הרים וטוחנים זה בזה בסברא. כך הוסיף לעצמו עוד ועוד ידיעות בתורה, עד שהצטברה בידו בקיאות עצומה בכל מכמני התורה.

חבר אחד היה לו, צעיר ממנו בשלוש שנים. הארי שבחבורה, תלמיד חכם גדול ומעיין נפלא – הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל. אהבתו אליו הייתה כאהבת אח, והקשר ביניהם נמשך גם אחרי נישואיהם – שניהם גרו בסמיכות בשכונת "תל ארזה", ורבי בן ציון התנדב להגיה את ספרי שו"ת "יביע אומר" הראשונים, ועבר ביחד עם אבא על הכתבים.

רבי בן ציון אבא שאול יזם את הקשר ביניהם בהיותם בישיבה. הוא בקש ממרן אבא ללמוד עמו בחברותא. סדר יומו של אבא היה כבר אז צפוף ביותר, ולכן הם סיכמו, שמדי יום ביומו ילכו ביחד לישיבה וילמדו בדרך.

בכל בוקר, בהלוך, הייתה התורנות של אבא לומר דף גמרא בעל פה, ובחזור היה עובר התפקיד אל הרב בן ציון. שני דפי גמרא ליום היו ההספק היומי של החברותא המופלאה הזו!

קנאת סופרים

עד גיל חמש עשרה ידע מרן אבא את כל הש"ס. תקופה קודם לכן הזדמן לישיבת "חברון" ונכנס להיכל הישיבה. אחד הבחורים שם הורה לו באצבעו על בחור בן גילו שישב ולמד, ולחש לו: "רואה אותו? בצלאל ז'ולטי שמו. עוד תשמע ממנו. למרות גילו הצעיר הוא כבר בקי בעיון בשלושה סדרים – במועד, בנשים ובנזיקין!". אבא זצ"ל התבונן בו בהתפעלות ואמר לעצמו: אם הוא יכול – גם אני יכול!

מאז היה הולך אחרי לימודיו ב"פורת יוסף" לישיבת "חברון", יושב שם ולומד בהתמדה עצומה, כשהוא מתמקד בעומק העיון.

לא חלפו שנים רבות וגם פסגה זו כבש בעמלו – כשרכש לו עיון עמוק בסדר מועד, נשים ונזיקין.

השיעור שנדחה

ישיבת "פורת יוסף" זכתה לביקור מיוחד – ראש אגודת הרבנים בארצות הברית וקנדה, הגאון רבי אליעזר סילבר זצ"ל הגיע, והתכבד במסירת שיעור. כשסיים את דבריו, סימן הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל למרן אבא זצ"ל שיגש אליו, ושאל אותו, אם יש לו הערה כלשהי.

בוודאי – השיב אבא – במנחות יש תוספות מפורש, שסותר את כל היסוד של השיעור. ציפיתי לזה – נענע לו רבו בראשו ושביעות רצון ניכרה על פניו – וידעתי, שרק אתה מסוגל לדעת דבר כזה.

הוא ניגש בכבוד רב אל הרב אליעזר סילבר, פתח לפניו את הגמרא במנחות ואמר: יעיין כבודו בתוספות הזה. הבחור כאן מעיר מהתוספות הזה. התעמק הרב סילבר דקות ארוכות בדברי התוספות, ואז התרומם, דפק בידו על השולחן והודיע: רבותי, צריך להיות מודה על האמת, והחשיבות הגדולה ביותר בלימוד תורה היא לכוון לאמת ולא להתגדל. דבריי סותרים תוספות מפורש, ואני חוזר בי מכל השיעור שאמרתי!

הוא שתק לרגע והוסיף בפנותו אל אבא: אני מודה לך, שלא הפסקת אותי באמצע השיעור, כי הייתי מתבייש בזה.

תחת השיעור שנדחה, זכו כל בני הישיבה לשיעור ב'מודה על האמת' ובשיעור ב'כבוד התורה', ולקחם של השיעורים הללו עודנו מהדהד באוזניהם, גם שנים רבות לאחר שהסתיימו.

כי הם חיינו

קודם שסיים לימודיו בישיבת "פורת יוסף", נקלעה הישיבה לקושי כלכלי עצום, שאיים לגרור אותה למשבר עמוק ואף העמיד את המשך קיומה בסימן שאלה. רבני הישיבה, ובראשם הרב עזרא עטיה זצוק"ל, היו שבורים ורצוצים, והחליטו על צעד יוצא דופן – כל בחורי הישיבה ובוגריה, כולל האברכים הנשואים, יצאו ביחד לקברי צדיקים בצפון הארץ, ובמשך שבוע שלם תיערכנה תפילות סוערות במקומות המסוגלים לישועה, למען תעמוד להם זכותם של שוכני עפר ולא תיסגר הישיבה המפוארת.

כולם הבינו את נחיצות הנסיעה ואת חובתם בשעה הזו – להיחלץ בכל כוחם לפעולות הצלה על ידי נטילת אומנות אבותיהם בידיהם. האוטובוסים הגיעו ועד מהרה התמלאו, מרן אבא נכנס גם הוא והתיישב במקומו, העיף מבט אחרון לעבר בית המדרש והרהר לרגע בשבוע הקרוב שעומד לחלוף עליו, מנותק ממקור חיותו. לפתע חש שאינו מסוגל לעמוד בגזירה הזו.

איככה יוכל להסכים בשוויון נפש לעמוד בכך?! הוא ניצל רגע שבו לא הבחין בו אף אחד וחמק מן האוטובוס לעבר בית המדרש. התיישב לו בקרן זווית, פתח גמרא והתחיל ללמוד.

בהליכתו לא הבחין בעיניים יוקדות שעקבו אחריו. הגאון ר' שלום כהן, אז עדיין בחור צעיר ולימים ראש ישיבת "פורת יוסף", הבחין בהליכתו החפוזה, ומיהר לרדת אחריו כדי לבדוק את מעשיו.

כשמצא אותו יושב ולומד בפינת בית הכנסת והבין שאינו מתכוון להצטרף לנסיעה, טען כלפיו: אל תפרוש מן הציבור!

אמר לו אבא: נכון, כולנו באמת צריכים לנסוע להתפלל, אבל מה לעשות שאיני מסוגל? איני יכול לדמיין את עצמי שבוע שלם בלי לשבת ללמוד כפי שאני רגיל! המצווה הזו תתקיים על ידי אחרים, לכו אתם ותעשו כל מה שאתם יכולים – אני מוכרח לשבת ללמוד!

החל להפציר בו שיצטרף ויבוא בכל אופן, ואבא נותר בשלו, איתן בדעתו.

לבסוף שאל הרב שלום כהן: מה מתכוון אתה ללמוד בשבוע שניעדר מכאן?

ענה לו: הרבה זמן כבר לא חזרתי על בבא קמא, רוצה אני להקדיש לחזרה את השבוע הקרוב.

כששבו האוטובוסים מן הצפון, מיהר הרב שלום כהן אל בית המדרש. הוא מצא את אבא יושב באותה פינה שבה עזב אותו לפני שבוע. לפניו הייתה פתוחה מסכת בבא קמא בעמוד צ"ח.

לא עצר בעד פליאתו: האמנם? כבר הגעת לדף צ"ח מתחילת המסכת? ואבא הגיב: מדוע כבודו מתפלא? יעשה נא את החשבון בעצמו – שבעה ימים, ובכל יום שמונה עשרה שעות רצופות שוות ביחד מאה עשרים ושש שעות. למעלה משעה היה לי על מנת ללמוד גמרא רש"י ותוספות של כל דף, וכשמדובר בחזרה ושינון, ודאי שהדבר אפשרי.

ומבלי להכביר במילים – צלל הלאה לעומקה של סוגיא.

ושוב פעם — אחר שסיים את לימודיו בישיבת "פורת יוסף" — אירע שנקלעה הישיבה למשבר כספי חמור עד שכמעט נסגרה, וראשי הישיבה החליטו לקיים "כנס בוגרים" של כל אותם שלמדו בעבר בישיבה, על מנת לבקשם לפעול למען הצלת הישיבה, והגיעו לשם גדולי תורה רבים, וביניהם מרן אבא זצוק"ל, והזמינו את מרן ראש הישיבה רבינו עזרא עטייה זצוק"ל לשאת את דבריו, ועמד ואמר בלשון הזה: "רבותי! לא איש דברים אנכי, אולם ברצוני לומר לכם עד כמה חשובה ישיבת "פורת יוסף", שהוציאה מתוכה את הרב עובדיה יוסף, ואילו לא קמה "פורת יוסף" אלא כדי להוציא מתוכה את חכם עובדיה דיינו". אמר ולא יסף…

פוסק יחיד

הגאון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, ה'ראשון לציון', הפציר מאד במרן אבא זצ"ל לרדת למצרים ולשמש שם ברבנות כסגן הרב הראשי ואב בית הדין. בשנת תש"ז נעתר אבא לו ולראשי הקהילה בקהיר, ועבר לשם.

בשנים מאוחרות יותר, כשעברתי על התשובות בהלכה שכתב שם, הבחנתי שהתשובות הללו שונות מן התשובות האחרות שלו. הן היו ארוכות בהרבה ויסודיות מאד. ברבות מן התשובות נראית ההלכה ברורה ממש כבר אחרי חצי תשובה, ובכל זאת מוסיף אבא עוד ועוד ראיות ונימוקים.

כששאלתי אותו לפשר הדברים, אמר לי אבא: דע לך, בקהיר לא היה אפילו תלמיד חכם אחד שיכולתי להתייעץ אתו בהלכה. הייתי לבד, ונאלצתי להכריע ולפסוק בשאלות חמורות בעצמי. נשאלתי אז בענייני אבן העזר ובהלכות נדה חמורות ביותר, ובנוסף היה עלי להכריע גם לגבי ההנהגות בתוך ביתי בכל מיני עניינים, וכל זאת לבדי.

מאוחר יותר, כאשר קמה מדינת ישראל, נותק כליל הקשר בין מצרים וישראל, כך שאפילו באמצעות הטלפון לא יכולתי לקבל עזרה וייעוץ כלשהם.

האחריות העצומה הזו, שהוטלה על כתפיי בבת אחת, גרמה לי לשבת ולחפש עוד ועוד ראיות להצדקת הפסיקה שלי, ללא כל השוואה לתשובות שהייתי כותב בהיותי בארץ הקודש, כשבכל מקום היו תלמידי חכמים גדולים, שעמם יכולתי להתייעץ ולדבר בלימוד.

"ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם"

כששב מרן אבא ארצה בשנת תש"י, לאחר שלוש שנות שהות במצרים, קידמה אותו ארץ ישראל בייסורי פרנסה לא פשוטים, עד כדי חרפת רעב.

אבא היה אובד עצות. בתחילה ניסה לחזור ל"פורת יוסף" ולקבל תמיכה מסוימת על לימודיו שם, אך אחד מן הגבאים התנגד לכך נמרצות לטענתו בגלל גילו של אבא. אל הבית הגיעו זמנים קשים של רעב ללחם, וכעבור חודשים אחדים, כששום פתרון לא נראה באופק, נפלה ההחלטה – אבא יעסוק לפרנסתו בשחיטה.

הלכות שחיטה היו ידועות לו היטב זה מכבר, וגם בטריפות היה בקיא גדול. במצרים אף שימש כאחראי על השחיטה – אך בכל זאת מעולם לא שחט בפועל. כעת בא בדברים עם אחד השוחטים שיצטרף אליו לשחיטותיו במשך כמה ימים, כדי לרכוש ניסיון מעשי ולהפוך את ידיעותיו למקצוע מפרנס.

ביום שבו הוזמן לראשונה אל בית המטבחיים, הובא לשם שור לשחיטה. השוחט טיפל בבהמה והכינה לקראת שחיטה ואבא עקב אחריו בתשומת לב. שניהם לא היו מוכנים להשתוללותו הפתאומית של השור ולנגיחה העזה שקבל השוחט. מראהו של השוחט הפצוע עורר באבא בהלה עזה, והוא החליט לסגת מן הרעיון.

הצעתו של הגאון הגדול, רבי צבי פסח פרנק זצ"ל, להצטרף אל חברי הכולל שלו "מדרש בני ציון", הגיעה, אפוא, בדיוק בזמן והתקבלה על ידו בזרועות פתוחות.

הערכה רבה ואהבה עזה רחש אבא לגאון, זכורני שכאשר הגיעה השמועה על פטירתו – בשנות ילדותי המוקדמות – פרץ אבא בבכי מר, קרע קריעה כדין וגם ישב על הארץ. כעת הזמינו אל החבורה הנבחרת הלומדת בכולל, שעל ניהולו הופקד הרב יצחק רוזנטל.

חברי הכולל היו כולם אנשים משכמם ומעלה, וכעבור שנים מועטות בלבד בקע אורם ומרביתם נמנו על השורה הראשונה של גדולי הדור ופוסקי ההלכה. למד שם הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שהיה מבוגר מאבא בעשר שנים בערך, הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל, שהיה החברותא של אבא במשך מספר שנים. הגאון רבי אברהם יעקב זלזניק זצ"ל, הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ועוד רבנים מפורסמים.

הקבוצה המובחרת הזו ישבה ועסקה בענייני זרעים יומם ולילה מתוך התעלות עצומה, ולאבא היו אלו שנים נפלאות.

כמה שנים מאוחר יותר התבקש אבא לשמש כדיין בפתח תקווה. הוא קבל על עצמו את התפקיד ונסע לשם, כשבמקביל לעבודתו בדיינות החל לעסוק בהרבצת תורה וקירוב רחוקים.

בשנים הללו הוקמה בפתח תקווה התשתית של היראים והצמאים לדבר ה', הקובעים עיתים לתורה ומפארים עד עצם היום הזה את שמה.

התמונה הקבועה

בצעירותם התגוררו הוריי בתל ארזה בקומה ראשונה, וחדר הספרייה של מרן אבא זצ"ל היה גלוי לכל העוברים והשבים.

סמוך אליהם גרה בתו של רבי משה שמואל שפירא זצ"ל. בהזדמנות העיד לפניי רבי משה שמואל: זכורני שהייתי מגיע לבקר את בתי בשעות מאוחרות בלילה. הייתי עובר ליד בית אביך, ונהנה לראות את הרב הצעיר יושב ולומד. זו הייתה התמונה הקבועה שלו – ערימת ספרים פתוחה לפניו, וכל כולו שקוע בעיון באחד מהם.

לא פעם הייתי חוזר ועובר שם שוב בשעה שתיים או שלוש לפנות בוקר. הייתי מוצא עדיין את האור דלוק, ואת אביך יושב ולומד בדיוק באותו מצב שבו ראיתי אותו לפני כן!

אני רואה את שאינכם רואים…

מאות אלפי תושבים היו בתל אביב בשנות השישים, והציבו אותה בראש הסולם של הערים הגדולות בישראל, עוד יותר מירושלים בימים ההם. כר עצום של עשייה המתין לאבא בדרומה של העיר, בה התגוררה אוכלוסייה גדולה של בני עדות המזרח, ואמנם, משנבחר, בשנת תשכ"ח, לכהן כרבה הראשי של תל אביב, הפך את פני העיר. עשרות שיעורי תורה נוסדו בשכונת התקווה ובשכונת יד אליהו בעידודו ובדרבונו. כל רבני העיר רוכזו תחת ידו, להנהגה מתואמת. 'כולל אברכים' מופלגים בתורה, בראשותו של הגאון רבי משה מאיה שליט"א, נוסד שם תחת הנהגתו, והוא מסר בו שיעורים שהתמשכו, לעיתים, על פני שלוש ואפילו ארבע שעות רצופות!

בימים הללו עוצב שיעור קומתה הרוחני של העיר, ונקבעו היסודות למפעל התורה שנוסד בה.

בכל זאת, ליוו התחבטויות רבות את מעברו של אבא לשם, ולא מצד הבוחרים, שפה אחד בחרו בו, כי אם מצדו של אבא, שהיה נתון באותם ימים בעשייה שוקקת חיים בירושלים עיר הקודש.

אחד הגורמים המשמעותיים שנשקלו בכובד ראש היה שיעורו הקבוע בבית הכנסת בשכונת בית ישראל, "שאול צדקה". מדי יום ביומו, במשך שעה וחצי – משמונה עד תשע וחצי – היה אבא מוסר שיעור הלכה, כסדר ה'שולחן ערוך' אורח חיים. פרט אחר פרט היה מסביר במתינות ובנועם ומחדיר את ההלכות בעומק לבם וזכרונם של הלומדים. כילד קטן נהגתי להשתתף בשיעור בקביעות, ועד היום מקור הידיעה שלי להלכות רבות הוא השיעורים הללו. בזיכרוני חרוט היטב סיום 'שלחן ערוך אורח חיים' שנערך שם, לאחר כמה שנים של לימוד עקבי ויסודי.

אבא לא וויתר גם על מבחנים כסדר. בעלי הבתים שלמדו שם היו מקפידים להתייצב ביום המבחן, ומי שנאלץ להיעדר היה נבחן באופן פרטי למחרת. הם מצדם היו מתכוננים לכל שיעור, ומקפידים לרשום את דברי רבם. במהלך השיעור עצמו שררה התלהבות ודריכות גדולה. ההשקעה נשאה פרי ועד מהרה הפכו בעלי הבתים הללו בעצמם לבקיאים בהלכה.

האם עליו להפסיק את ההצלחה הזו – ולעבור לתל אביב?!

אבא התייעץ בעניין עם רבו המובהק, הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל, מורה דרכו בכל שאלה, וכשפסק הרב, שעליו לקבל את התפקיד על עצמו, ציית לו והודיע על הסכמתו.

אלא שמשתתפי השיעור לא התכוננו לוותר. כששמעו כי בכוונתו של אבא לעבור לתל אביב, שיגרו אליו משלחת. בראש המשלחת הציבו את הרב יעקב דוויק זצ"ל, ממשתתפי השיעור הקבועים, תלמיד חכם ובקי בהלכה, שאבא העריך אותו ביותר, והתבטא עליו כי כל השיעורים שהוא מוסר נועדו רק להזכיר לו את ההלכות שהוא כבר יודע.

ישבו כולם עם אבא, התחננו והפצירו שיחזור בו מהסכמתו ויישאר איתם. אבא שמע את דבריהם ואמר: האמינו לי, כי הרבה יותר נוח לי להישאר בירושלים עמכם, אבל מורי ורבי רבי עזרא עטיה גזר עלי שאקבל את הצעת הרבנות.

שאלוהו: האם מסכים הרב שנלך ונדבר עם הרב עזרא עטיה, ונסביר לו את מצבנו – למעלה ממאה איש משתתפים בשיעור הלכה קבוע, העומדים להיות כצאן אשר אין לו רועה?

בוודאי – הסכים אבא – מוכן אני אף לבוא עמכם ולשמוע ביחד את הכרעתו.

קמו ויצאו לעבר ביתו של רבי עזרא עטיה.

שמע הרב את כל טענותיהם, ולאחר מכן פנה אל אבא ואמר: איתן אני בדעתי! עליך ללכת לתל אביב ולקבל את ההצעה.

אבא הרגיש, כמובן, אי נוחות, אבל קבל את הדברים בלב שלם, קם ויצא משם.

את המשך ההתרחשות בבית הרב עטיה שמעתי לאחר שנים מפיו של הרב יעקב דוויק:

כשיצא אביך, נשארנו, כל שאר חברי המשלחת, ישובים בחדרו של רבי עזרא עטיה. נבוכים היינו מן ההוראה המפורשת שלו, כאובים ביותר ומתקשים להבין – למה החליט כך?!

אני, שהייתי קשור לאביך בכל נימי נפשי, פרצתי בבכי מר. בסערת רוחי פניתי אל הרב הקדוש וטענתי: איך יכול כבודו לקחת על עצמו אחריות כזאת? אנחנו נותרים כאן כצאן ללא רועה! סוף כל סוף מדובר גם כאן בציבור. ציבור של למעלה ממאה איש שלומדים כל יום, מתקדמים ורוכשים עוד ועוד ידע. שום רב בעולם לא יוכל להשתוות לרב עובדיה ולמלא את מקומו. מה יהא עלינו? האם נפוץ לכל עבר?!

רבי עזרא עטיה שמע את הדברים הקשים ושתק שתיקה ארוכה. כשסיימתי והשתתקתי, התבונן בי היטב ואמר: חכם יעקב, אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב. אני רואה, מה שאתה אינך רואה… אני מתבונן ברב עובדיה ורואה לפניי אדם גדול, שמאות שנים לא קם כמותו. בטוחני, שרצון ה' יתברך, שהפסקים שיפסוק הרב עובדיה יתפשטו בכל העולם כולו. לשם כך הוא צריך להתפרסם, והדרך לעשות זאת היא על ידי כך שימונה לרב ראשי בתל אביב. כך יכירו אותו בכל הארץ, וכעבור כמה שנים, לאחר שיצבור לו שם והציבור בכל הארץ יכיר אותו, הוא עוד ישוב אליכם לשיעורו הקבוע, ותזכו לשמוע מפיו דבר הלכה.

כנבואה היו הדברים היוצאים מפי קדשו, וחכם עדיף מנביא.

החל משנת תשמ"ג, חמש עשרה שנים מאוחר יותר, חזר אבא לבית ישראל למסירת השיעורים הקבועים שלו. שלושה שיעורים קבועים התקיימו באזור הבוכרים – מדי יום רביעי בבית הכנסת 'מוסיוף', ביום חמישי בישיבת 'אור החיים' של הגאון הרב ראובן אלבז שליט"א, ובמוצאי שבת ב'יזדים'. הוא מסר אותם, לאחר ששמעו יצא בכל הארץ.

כבן שבעים שנה

התרגשות גדולה מילאה את בני התורה בארץ ישראל עם עלייתו ארצה של הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל, רבה של מקנס שבמרוקו, בשנת תשכ"ג. לצד גאונותו בחכמת הנגלה והנסתר וידיעותיו העצומות, התפרסם הרב גם במאמציו העילאיים למען חינוכם הטהור של ילדי ישראל ושימור פך השמן הטהור בקדושתו, ותקוות לא מעטות נתלו בו ובמפעליו.

חברו וידידו מנוער של אבא, הגאון רבי בן ציון אבא שאול, בא לספר לאבא על בואו של הגאון הנודע, והציע לו ללכת ביחד לקבל את פניו. אבא הסכים, ושניהם הגיעו לביתו והחלו לדבר עמו בלימוד, מבלי שיציגו את עצמם תחילה.

במשך חצי שעה היו משתעשעים זה עם זה בדברי תורה ומתענגים על פלפול וידיעות רבות, כשלפתע עצר הרב טולידאנו את השיח, ובקש לדעת את שמותיהם.

שמי עובדיה יוסף – אמר אבא בפשטות.

לשמע התשובה קם רבי רפאל ברוך מכסאו כשכולו נרעש, נעץ בו מבט בוחן ואמר: זה לא יתכן! הדבר לא יכול להיות! אינך הרב עובדיה יוסף!

חייך אבא במבוכה. למה יאמר כבודו כך? וכי סבור הוא שמתחזה אנכי?

נענה הרב טולידאנו: עוד בהיותי במרוקו קבלתי לידי את שו"ת יביע אומר חלק א' ולמדתי בו הרבה. לפי תוכנו הייתי משוכנע שמי שכתב אותו הוא זקן בן שבעים שנה שיודע את כל התורה כולה, איני מאמין שאדם צעיר יכול היה לכתוב את יצירת הפאר הזו!

באותו רגע נרקמו ביניהם קשרים קרובים, שברבות השנים הפכו לידידות אמיצה.

"זכרתי משפטיך"

במשך חמש עשרה שנים נפלאות זכיתי ללמוד עם מרן אבא זצ"ל בחברותא מדי לילה בלילה. הלימוד שלנו התחיל לפני חצות, בשעה עשר או אחת עשרה בלילה, והתמשך עד שתיים או שלוש לפנות בוקר. בלילות שבת אירע לא אחת, שמצאנו עצמנו לומדים עד אור הבוקר.

בשעות הללו סייעתי בידו בעריכת התשובות על כל ששת חלקי שו"ת יחווה דעת וכן תשובות רבות בענייני אבן העזר. כמו כן נטלתי חלק בעריכתם של הספר 'לוית חן', ושל שני החלקים הגדולים של טהרת הבית, ולבקשתו של מרן אבא אף ערכתי בס"ד בסוף הספר את ספרי 'טהרת הבית הקצר'.

קביעות זו התחילה עוד בהיותי בחור, בשנת תשל"ה, בלומדי בישיבת 'חברון' בירושלים, והמשיכה גם לאחר נישואיי. מאחר שפעמים רבות הייתי מגיע אל אבא ללמוד ומוצא אותו עסוק בענייני ציבור דחופים שעלו על הפרק, אירע שהמתנתי עד שיתפנה. לאחר נישואיי העדפתי לשהות בבית בזמן שאיני לומד עמו, ומשום כך בקשתי ממנו שבכל ערב יודיע לי מתי מתאים לו שאגיע. אבא הסכים, ומדי ערב, כשחזרתי מן הכולל, הייתי מקבל טלפון, שבו היה אומר לי מתי לבוא, בהתאם לתכניותיו.

ערב אחד כשהגעתי, מצאתי את אמי הרבנית צוחקת. "תראה את אביך", אמרה, "כולם אומרים שהוא בעל זיכרון, ואני שואלת, איך יתכן שיש לו זיכרון אם בכל לילה הוא צריך לגשת לפנקס הטלפונים ולחפש את מספר הטלפון שלך? למה הוא לא זוכר את המספר בעל פה?".

אבא שמע את דבריה וצחק. הוא קם ממקומו, נגש לספר הטלפונים ואמר: "אני אזכור את המספר שלך בעל פה!". הוא הכריז בקול רם את ששת הספרות, חזר על זה שוב ושוב בעל פה, ולאחר עשרות פעמים הרגיש בטוח בעצמו ואמר: "אתם תראו, שמחר אזכור את המספר".

למחרת בבואי שאלתי את אמא: "נו? אבא זכר את המספר?". אמא צחקה: "לא. הוא ניסה להיזכר, אבל לא הצליח, ובסופו של דבר פתח את פנקס הטלפונים והתקשר אליך…".

לעומת הסיפור הזה נתקלנו מדי יום ביומו בעדויות מדהימות לכושר הזיכרון שלו, ואציין כאן דוגמא אחת:

סופר סת"ם נגש אלי עם אדם שקנה ממנו תפילין, כדי לשאול לחוות דעתי בשאלה מסוימת שהתעוררה להם. עיינתי בהלכה וקבעתי שהפרשיות כשרות, אולם דעתו של הקונה לא נחה. לדבריו, הוא מבין שהפרשיות כשרות למעשה, אבל מאחר ומדובר בנושא שנוי במחלוקת הפוסקים, והוא שילם על תפילין מהודרות, הוא מבקש לדעת אם אמנם התפילין הללו נחשבות למהודרות מלכתחילה. עיינתי שוב בעניין, והכרעתי שהתפילין מהודרות, משום שכמעט כל הפוסקים דעתם להקל בזה, ויש לכך ראיות רבות. אין לך דבר שאין בו מחלוקת – אמרתי לקונה – וגם במקרה הזה כך. הסופר צודק, ואין מקום לתביעה כנגדו.

הוא שמע וקיבל, אך בקש שאעשה לו טובה אישית ואשאל את מרן לדעתו.

נגשתי, אפוא, לאבא, והצגתי בפניו את השאלה. אבא היה כבר בן תשעים, בכל זאת בו במקום ציטט מדברי הפוסקים שהבאתי בספרי 'הלכה ברורה': הפוסקים הללו אומרים כך, והפוסקים הללו אומרים כך, ויש לזה ראיות מכאן ומשם, ולמעשה התפילין כשרות ואפילו נחשבות למהודרות.

עמדתי משתומם מול ידיעותיו הרבות, כשאפילו ספר אחד לא פתח עבורן, ואמרתי: אבא, זכורני שסיפרת לי שכשהיית בחור צעיר בן שמונה עשרה, קבלת על עצמך ללמוד בעיון הלכות סת"ם ולהציל אנשים מתפילין פסולות. באותה תקופה למדת בעיון את כל ההלכות, ולאחר מכן היית מפציר באנשים שיתנו לך לבדוק את התפילין שלהם, וכך הצלת מאות אנשים מתפילין פסולות. האם מאז, ועד היום, חזרת שוב על הלכות סת"ם?

לא – אמר לי – התעסקתי רק עם שאלות שהגיעו אלי בעניינים הללו.

השתוממתי, שכן השאלה ששאלתי אותו לא הייתה שאלה מצויה. האם יתכן שהוא זוכר לצטט בעל פה דברי פוסקים שראה לפני למעלה משבעים שנה?

שאלתי את אבא, האמנם? היתכן שאתה זוכר לימוד שלמדת לפני יותר משבעים שנה? והוא חייך והשיב: אם עניתי לך, כנראה שאני זוכר…

התופעה הפליאה אותי – מספר טלפון שחזר עליו שלושים פעם בלילה, הוא לא הצליח לזכור ביום שלמחרת, ואילו דברי תורה שלמד לפני כשבעים שנה, זכר היטב, כאילו למדם כעת!

איך זה יתכן?!

התשובה פשוטה, אדם זוכר את הדברים שהוא מתעניין בהם ואוהב אותם. המתעניין במספרי טלפונים יזכור אותם, והמתעניין בלימוד יזכור את לימודו. אדם שהתורה אינה מעניינת אותו – אינו מסוגל לזכור אותה, ואילו מי שחי את הדברים ושומר כל הזמן על רצף הלימוד, לעולם אינו מתנתק, וכך הוא מסוגל לזכור!

על פי עיקרון זה, אמרתי בס"ד, שניתן להסביר עניין בתורה – כאשר אחי יוסף באו אל יעקב אבינו לספר לו על מציאת יוסף במצרים, אומרת התורה: "וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא משֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם: וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית פרק מה, פסוקים כו-כז).

רש"י במקום מביא את דברי חז"ל, שיוסף שיגר לאביו עגלות כדי לרמז, שבפעם האחרונה שישב ולמד אתו, בטרם שלח אותו לאחיו, הם ישבו ולמדו הלכות עגלה ערופה.

וצריך להבין, מדוע בתחילה לא האמין יעקב לבשורה שבישרו לו בניו? היעלה על הדעת שישקרו לו?! במשך עשרים ושתיים שנה הם רואים את אביהם בוכה ומצטער ומתייסר על מות בנו, וכעת כשמצאו אותו חי הם ממהרים לבשר לו על כך – מדוע לחשוד בהם שאינם דוברי אמת?

אלא, שיעקב האמין להם שיוסף לא מת והוא נמצא במצרים, ובכל זאת התקשה להאמין שיוסף בנו "חי". חי, פירושו: חי בתורה ועומד בצדקותו וביראת השמיים שלו, שהרי רשעים בחייהם קרויים מתים וצדיקים במיתתם קרויים חיים. איך יתכן שיוסף חי, לאחר שהוא נמצא למעלה מעשרים שנה בתועבת הארץ בארץ מצרים? – חשב יעקב – איך יעלה על הדעת שהוא נשאר ירא שמים, למרות היותו מנותק מן התורה ומכל משפחתו?

אך כשראה את העגלות והבין שיוסף ביקש להזכיר לו את הלכות עגלה ערופה, חשב יעקב: אלמלא נשאר יוסף בצדקותו, לא יכול היה לזכור זאת! כשיהודי מתנתק מן התורה – הוא אינו מסוגל לזכור, כפי שמספרת הגמרא (שבת קמז ע"ב) על רבי אלעזר בן ערך שעזב את התורה לזמן קצר, ולאחר מכן לא יכול היה לזכור, ובמקום "החודש הזה לכם" קרא "החרש היה לבם".

אם יוסף זוכר, משמע, שבאמת עוד יוסף חי! עודנו חי בתורה וביראת שמים, ועדיין חיים אצלו דברי התורה שלמד.

הרי לנו, שכדי לזכור צריכים להיות שקועים בתורה ולשמור על רצף הלימוד, כך מובן, איך זכה אבא גם אחרי שבעים שנה לזכור את לימודו מילה במילה!

סגולה לזיכרון

דרגתו הגבוהה של מרן אבא וידיעותיו הרבות בתורה נזקפות לשני מאפיינים מיוחדים שהיו לו – התמדתו העצומה וכוח זכרונו הנדיר.

ההתמדה הגדולה של אבא הייתה לשם דבר, ולא פחות ממנה היה זכרונו; לאחר עשרות שנים יכול היה לצטט במדויק מובאות מתוך ספר ולסקור במחשבתו גמרות וספרי קדמונים ואחרונים, כאילו הוא קורא מתוך ספר פתוח.

באחד הימים הגיע אליו תלמיד חכם וניסה להתחקות אחר הסיבה לזכות שהייתה בידו, אשר בשלה זכה לקבל את כוח הזיכרון – כמתנה מופלאה משמיים.

"גם אני מתמיד גדול" – העיד על עצמו אותו תלמיד חכם – "אולי לא הגעתי לדרגת ההתמדה של הרב, אך בכל אופן לא נראה לי כי זוהי סיבת הפער העצום שבינינו. מה שעושה את ההבדל הוא הזיכרון.

יגלה לי הרב, במה זכה? למה קבל מן השמיים זיכרון מופלא כל כך?! האם יש סגולה מסוימת כדי לזכור?".

אבא אמר: אין כאן סגולה. חוזרים וחוזרים עד שזוכרים.

"גם אני חוזר וחוזר" – לא הסתפק השואל בתשובה – "ובכל זאת הפער בזיכרון בינינו קיים".

אבא נעץ בו מבט חודר, והשיב בקיצור: כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, למען תזכרו…" – השומר את עיניו ממראות בלתי ראויים זוכה לזיכרון.

אמר ולא יסף.

זיכרון מופלא

בתקופה שבו כתב מרן אבא את שו"ת 'יחווה דעת', פנה ואמר לי במהלך סעודת ליל שבת, שברצונו לכתוב תשובה בעניין אישה שהסתפקה אם ברכה ברכת המזון או לא, והוסיף כי שאלה זו נוגעת להרבה מענייני ספקות וחזקות.

מיד כאשר הסתיימה הסעודה התיישבנו ללמוד את העניין. אבא זצ"ל הוציא בזה אחר זה ספרים שעסקו בנידון, ופלפל האם יש לדבריהם משמעות לעניין זה.

במשך כל הלילה ישבנו והעמקנו בזה, הפסקנו לתפילת שחרית ולסעודת היום, ומיד לאחר מכן שוב חזרנו ללימוד רצוף שנמשך על פני היום כולו.

במוצאי שבת הלך אבא לשיעור שלו, וכשחזר שכב לישון. בבוקר יום ראשון ביקש ממני לסייע לו להחזיר את כל הספרים שהוצאנו למקומם בארון. כמדומני, שהיו שם למעלה ממאה ספרים. החזרנו כל ספר למקומו, וכשהשולחן לפניו היה ריק, ישב וכתב את התשובה בחלק ו' סימן י', אחת מן התשובות הארוכות והיפות ביותר בשו"ת 'יחוה דעת', אשר כולה עוסקת בענייני ספקות וחזקות ונוגעת בגופי תורה ממש.

וראה זה פלא – שום ספר לא נפתח בשנית!

כל הספרים המצוטטים שם – כתב מתוך זכרונו בלבד!

כמונח בקופסא

ביום נישואיו של הגאון רבי אליהו אבא שאול שליט"א, בנו יחידו של מורנו הגאון הצדיק רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, הגיע מרן אבא לחופה ופגש שם את הגאון הגדול רבי חיים קרייזווירט זצ"ל. החופה התעכבה, ואבא הביע באוזני רבי חיים את כאבו על ביטול התורה שנגרם להם.

אם כך, בוא נלמד – אמר רבי חיים. —מה מציע כבודו ללמוד? – שאל אבא. רבי חיים השיב: מאחר שנמצאים אנו כעת בחתונה של הרב אבא שאול, ננסה להיזכר בכל הש"ס היכן מוזכר התנא אבא שאול.

אבא חייך והציע, שכל אחד יאמר בתורו מקור אחד.

רבי חיים עצם את עיניו, חשב רגעים ספורים ואמר: במסכת פלונית בדף פלוני נזכר התנא בפעם הראשונה.

כעת הגיע תורו של אבא. הוא עצם עיניו, חשב זמן קצר, ואמר: המקום השני הוא במסכת פלונית דף פלוני.

רבי חיים התחייך ואמר את המקום השלישי, ואבא נקב במקום הרביעי.

במחילה מכבוד הרב – העיר רבי חיים קרייזווירט – לפני כן יש עוד מקום שבו מוזכר התנא אבא שאול.

לא שכחתי – השיב אבא – יעיין נא כבודו במהרש"א שם ויראה שהוא כותב, שאבא שאול המוזכר כאן אינו אותו אבא שאול הידוע, אלא מדובר באבא שאול בן בטנית שהיה תנא אחר.

נדהם רבי חיים ואמר: אם כן, אינני מסכים להמשיך יותר את התחרות הזו…

וראיתם וזכרתם

בשולי ספרים רבים, שעליהם עבר, נהג מרן אבא להוסיף בכתב ידו הערות על הנכתב.

התלוויתי אליו, באחד מלילות שבת, לביקור בביתו של רב אחד, ובין השאר, התגלגלה השיחה ונסובה אודות ספר מסוים, שיצא לאור כעשרים שנה קודם לכן.

אבא הזכיר שבשעתו, כשהביאו לפניו את הספר החדש, כתב שם הערה כלשהי, ופירט את תוכן דבריו.

פתחנו את הספר וחיפשנו את המקום המדויק. קראנו את דברי אבא הכתובים שם, והשתוממנו לגלות כי הוא ציטט את ההערה מילה במילה!

דברים שעשרים שנה לא היו לפניו הוא הצליח לזכור, אבל מאכלים שהוגשו לפניו יום קודם לכן, מעולם לא זכר!

סדרי הדרך

בכל רחבי הארץ כיתת מרן אבא את רגליו לצורך מסירת השיעורים. פעמים רבות היה מתבטא בכאב, שאכפת לו על שהוא נאלץ למסור שיעורים ברמה נמוכה, והוא מרגיש בזה מעין ביטול תורה, כיון שבאותו זמן יכול היה ללמוד גופי תורה.

כששאלתי אותו, מדוע באמת אינו מפסיק את השיעורים הללו ויושב ללמוד בעצמו, השיב, שהוא מרגיש שרצונו של הקדוש ברוך הוא, שלא ידאג רק לעצמו אלא גם לאחרים. רצון ה' הוא שיכבוש את ה'יצר' שלו לגדול בתורה, כדי שאחרים גם כן יזכו ללמוד תורה ולדעת הלכות.

כדי שלא יבזבז, חלילה, את זמנו בנסיעות הארוכות הללו, הותקנה במכוניתו מנורה חזקה מעל למקום מושבו מאחור, ובמשך כל זמן הנסיעה היה יושב ולומד בשקידה עצומה. הוא לא הרשה לאיש להפריע לו בשום עניין אחר!

בדרך כלל ביקש להיות לבדו, אבל בתקופה שקשתה עליו הראייה התלוויתי אליו לכל מקום, וקראתי לפניו את הגמרא. בתחילה סבלתי מבחילות בגלל הקריאה תוך כדי נסיעה. בקשתי שיברך אותי שלא אסבול מכך, ואמנם, בחסדי ה', זכינו ללמוד מסכתות שלמות במכונית באותה תקופה קצרה.

כמה וכמה פעמים סיים את כל הש"ס רק מן הלימוד בתוך המכונית!

מאחר ובמכונית לא עמדה לרשותו הספרייה, היה דואג מראש להצטייד בדף ועט, ותוך כדי לימוד היה רושם לפניו נקודות בתוספות או ברש"י, שיש לעיין בהם בבית. כששב הביתה, לפני כל דבר אחר, היה מיד מתיישב לבדוק את הדברים הללו.

בזמנים מסוימים העמידו לרשותו מסוק שיקצר את משך הנסיעה. בימים הללו היה יוצא בחמש או בשש בערב, טס כשעה לצפון הארץ, מגיע לשלושה או ארבעה מקומות, ובכל מקום מדבר בין ארבעים דקות לשעה, וחוזר הביתה בשעה אחת בלילה.

לא פעם התלוויתי אליו בנסיעות הללו. המסוק היה נוחת בחזור בירושלים, והמכונית כבר המתינה לו לקחתו הביתה, כשהגיע הביתה היה רץ מיד לעבר הספרייה, מתיישב ליד השולחן, ומתחיל להעלות במהירות על הדף את כל הנקודות שחלפו במוחו בדרך.

אמא ע"ה היתה ממתינה לו עד השעות המאוחרות כדי להגיש לפניו את ארוחת הערב, והיתה באה ומתחננת לפניו שיטעם משהו לפני הלימוד: כל כך הרבה שעות היית מחוץ לבית, עבדת כל כך קשה – אולי תאכל משהו?

תשובתו הייתה קבועה: האוכל יכול לחכות. אני חושש מאד שמא כל הדברים שחשבתי עליהם בדרך יפרחו מזכרוני, לכן דחוף לי ביותר לרשום אותם. אנא ממך, תני לי כמה דקות, ולאחר מכן אבוא במהירות לאכול.

אלא, שבמרבית המקרים הצטרפו ה'כמה דקות' לעוד 'כמה דקות' וחרגו בהרבה מן הזמן הקצוב להן.

אחת הפעמים הללו זכורה לי היטב: כשראתה אותו אמא נכנס ומתיישב ללמוד איתי בחברותא, מיהרה להיכנס אחרינו ואמרה – אני יודעת, שכשאתה מתחיל ללמוד קשה לך להפסיק, אני מבקשת, שתבוא לאכול לפני הלימוד.

רק חמש דקות – ביקש אבא, ואמא הסכימה.

השעה הייתה אחת עשרה בלילה, ועד שחלפו חמשת הדקות נרדמה אמא המותשת. היא התעוררה בבהלה בשעה ארבע לפנות בוקר והבחינה שהאוכל מונח בשלמותו כפי שהניחה אותו, והרב יושב ולומד.

באה במרוצה וטענה כלפיו: הבטחת שתבוא לאכול – מדוע לא אכלת כלום עדיין?

אמרתי שאבוא בעוד חמש דקות – הצטדק אבא בתמימות.

חמש דקות, ולא חמש שעות! – אמרה אמא, ורק אז הבחין אבא לראשונה, שהשעה כבר ארבע לפנות בוקר!

"אם אתן שנת לעיני"

קביעות לילית הייתה לי עם מרן אבא בבחרותי, בלומדי בישיבת "חברון". מעט לפני חצות – באחת עשרה או מעט מאוחר יותר – הייתי נוהג לשוב מן הישיבה ולשבת ללמוד עמו עד השעה שלוש או ארבע לפנות בוקר.

במוצאי שבת אחת למדנו כרגיל. אבא היה עסוק בכתיבת תשובה בהתרת עגונה, והתעמקנו בעניין. בשעה שלוש לפנות בוקר חשתי עייפות גדולה. הודעתי לאבא שאני פורש לישון. אבא הניד בראשו לאישור, ובשעה שבע בבוקר העיר אותי לתפילה בבית הכנסת, שבתקופה זו היה פעיל בבית.

לאחר התפילה הלכתי לישיבה. למדתי במשך כל היום, באחת עשרה בלילה חזרתי הביתה, ומיד התיישבתי ללמוד אתו שוב. הפעם למדנו עד ארבע לפנות בוקר.

כשהרגשתי שכבר איני מסוגל להמשיך, אמרתי שאני עייף מאד, ואבא אמר: בסדר, לך לישון.

כשהעיר אותי בשבע בבוקר למניין שחרית לא הייתי מסוגל לקום. אמרתי: אבא, בבקשה, הנח לי לישון עוד מעט. אני מבטיח לך שלא אקום מאוחר! אני מתחייב שאקרא קריאת שמע בזמנה ואתפלל בציבור.

אני מתפלא עליך – הגיב אבא – מה פשר העייפות הזו? הרי ישנת שלוש שעות הלילה!

ובטרם הספקתי לומר, שזוהי בדיוק הנקודה, ורק שלוש שעות בלילה השני ברציפות הן מעט מאד, המשיך: אתה יודע, שמיום שבת בבוקר לא עצמתי עין?

דבריו מחו את שרידי השינה האחרונים שלי. התיישבתי ואמרתי: אבא, יום שני היום! משבת עברו כבר ארבעים ושמונה שעות! אתה רוצה לומר, שלא ישנת במשך ארבעים ושמונה שעות?

כן – אישר אבא – ארבעים ושמונה שעות.

למה? – ניסיתי להבין.

ואבא השיב בפשטות: האמת היא, שפשוט שכחתי… הייתי כל כך שקוע בתשובה הזו לעגונה, ששכחתי לישון…

"ראיתי שהתאמצת מאד ליישב את דבריי…"

סתירה בדברי הריב"ש הדריכה את מנוחתו של מרן אבא זצ"ל, והוא עסק בכתיבה של תירוץ עבורה. כשעיינתי בלשון הריב"ש ראיתי שעל פי סגנון דבריו אי אפשר ליישב באופן כזה, והערתי לו על כך.

אבא התבונן בדברים וקבע כי הצדק עמי והתירוץ שכתב נדחה. הוא ישב במשך זמן רב שקוע במחשבותיו והתאמץ למצוא דרך ליישב את הסתירה בדברי הריב"ש, אך לא עלתה בידו. לבסוף, כאשר נואש, פנה ואמר לי כי הוא הולך לישון, ובינתיים ביקש שאמשיך לערוך את התשובה הזו.

חלפה שעה קלה, והנה אני שומע אותו רץ במהירות אל הכיור, נוטל ידיו ונכנס אל הספרייה. הוא בירך בקול רם את ברכות התורה ולאחריהן אמר את פסוקי ברכת כוהנים, אחר כך פתח את שו"ת הריב"ש, עיין בדברים, וכל אותו זמן הייתה נהרה מיוחדת שפוכה על פניו והוא מלמל: "ברוך ה'! ישתבח שמו לעד! איזו סייעתא דשמיא!". התלהבותו היה ניכרת לעין.

התמלאתי עניין: אבא, מה קרה? – הוא שתק ארוכות ולא השיב. הפצרתי שוב ושוב, ולבסוף נענה ואמר לי: כשהלכתי לישון הייתה לי עוגמת נפש גדולה על שלא מצאתי תירוץ לקושיא על הריב"ש. נרדמתי, והנה בחלומי מופיע לפניי איש זקן, בעל הדרת פנים מופלאה, וזקנו הלבן יורד על פי מידותיו. "אני יצחק בר ששת", אמר לי, "ראיתי שהתאמצת מאד ליישב את דבריי, ואתה מצטער מאד מחמת כן, לכן אומר לך תירוץ אמיתי לדברים".

"הוא הסביר לי הסבר נפלא – וכשסיים נעלם והלך לו".

"מיד התעוררתי, נטלתי ידיים וברכתי ברכות התורה, ועיינתי בדברים, והנה הפלא ופלא. הדברים ברורים ומאירים! אמת לאמיתה של תורה"!

הייתי עדיין נתון תחת רושם דבריו, כאשר פנה אלי שוב: "אני מבקש, שאת הסיפור הזה אל תספר לאף אחד! רצוני שאיש לא ידע עליו"!

חייכתי ואמרתי: "אבא, כעת מאוחר מדי לבקש את זה… הדברים כבר ברשותי… היית צריך לבקש מראש".

אך אבא לא חייך כלל. "אני חוזר ודורש ממך בתוקף שלא תספר את הסיפור הזה" – אמר – "איני רוצה שאף אחד ידע עליו"!

לא נותרה לי כל ברירה. התחייבתי לו שבינתיים לא אספר את הסיפור, ואמנם בעודו בחיים חיותו שמרתי על רצונו, אך לאחר פטירתו חושבני שמחובתי לספר את הדברים.

אחר כך הוא תפס בידי ואמר לי: "בני דוד! מי ששקוע בלימוד – חולם בלימוד! עליך לשקוע בלימוד, וכשתראה שאתה גם חולם בלימוד, תדע ותבין, שאכן זכית באמת להיות שקוע בלימודך"!

"יקרה היא מפנינים"

בשנת תשמ"ד כשהוקמה תנועת ש"ס, סירב אבא מתחלה לעמוד בראשות "מועצת חכמי התורה" ולהתוות את דרכה של התנועה, לאחר שידידי הרב אריה דרעי ואני ישבנו והפצרנו בו, והסברנו שהקמת התנועה תהווה מכשיר עצום להפצת תורה ולקירוב רחוקים, נעתר להפצרותינו והסכים.

במוצאי יום הבחירות היה המתח גדול, והנה בשעת לילה מאוחרת הודיעו ברדיו כי בהתאם לתחזיות זכתה תנועת ש"ס בארבעה מנדטים. קולות צהלה ושמחה עלו בבית.

מיד לאחר ההודעה על תחזית התוצאות, נכנס אבא לחדר ספרייתו וסגר אחריו את הדלת.

ידידי הרב אריה דרעי ואני היינו סקרנים לדעת מה עושה אבא בשעה כזאת, ופתחנו חרש את הדלת. ראינו את אבא רוכן על ספריו ושקוע בתלמודו.

נעניתי ואמרתי, אבא! גם עכשיו בשעה כזאת אתה יושב ללמוד?

הסתכל עלי אבא בתמהון, ושאל: "וכי מה רוצה אתה שאעשה?…

איני מסוגל לשבת בטל!

ביום כ"ד לחודש תמוז שנת תשמ"ז, לאחר תפילת שחרית, התבקשתי להודיע לאבי מורי על פטירת אביו, הרב יעקב עובדיה זצ"ל.

אבא פרץ בבכי, ולאחר רגעים ספורים שאל: מי יטפל בכל סידורי הלוויה? אינני יודע מה צריך לעשות!

הרגעתי אותו שלא ידאג והתחייבתי לדאוג לכול. יצרתי קשר עם חברה קדישא, עם בית הקברות ודאגתי לכל הפרטים הנדרשים. ראשי ש"ס ובראשם הרב אריה דרעי שליט"א התגייסו גם הם לעניין, והלוויה נקבעה לשעה שתיים בצהריים. במשך כל אותן שעות סירב אבא לטעום מאומה, ואפילו לשתות לא הסכים, וכששאלתיו לפשר הדבר, השיב: "אני מסופק אם יש עלי דין "אונן", כיון שאיני עוסק בסידור הלוויה והקבורה, ומכיון שלהלכה האונן אינו רשאי לברך על אכילתו ושתייתו, אני מעדיף שלא לטעום מאומה עד אחר הלוויה, כדי שלא להכנס לספק אם עלי לברך.

בתשע בבוקר הבחנתי באבא עושה את דרכו לחדר הספרייה וסוגר אחריו את הדלת. פתחתיה והצצתי פנימה – אבא ישב ולמד.

אבא, אסור ללמוד כעת! – הערתי בעדינות – אונן אסור בדברי תורה!

אבא התבונן בי בכאב: מה אתה רוצה שאעשה? איני יודע לטפל בסידורי הלוויה, אתם עושים את העבודה על הצד הטוב ביותר, מה אעשה? שאשב בטל? איני מסוגל!

כש"הנודע ביהודה" היה אונן מצאו אותו יושב ולומד, וכששאלו אותו על כך אמר: מעדיף אני לקבל עונש על שלמדתי תורה כשהיה אסור לי, מאשר לשבת ולהתבטל.

כך ישב אבא ולמד ממש עד שעת הלוויה.

עומק הריכוז

ההתמדה בלימוד הביאה את מרן אבא זצ"ל למצב של ניתוק מוחלט מכל המתרחש סביבו. אפילו אנו – הבנים – לא ידענו עד היכן מגיעים הדברים, עד לאותו מעשה שאירע;

אבא היה זקוק לספר מאחד המדפים העליונים בספרייה. הוא טיפס ועלה על הסולם כדי להוריד את הספר ולעיין בו, אך ברגע שבו היה הספר נתון בידיו, החליט לפתוח אותו מיד למעלה. מוכרח היה לדעת מה כותב המחבר בעניין שבו עסק!

קרא וקרא בעודו ניצב במרומי הסולם– ושכח מעצמו.

עיין בכתוב, השווה לדברים נוספים, הסיק מסקנות מתבקשות, וכשהעניין היה נהיר ומחוור לו, התחיל ללכת כדי להעלות את הדברים על הכתב.

נפילתו הפתאומית ארצה מגובה כזה גרמה לו לשבר בידו!…

כששב הביתה מבית החולים כשידו מעוטרת בגבס, זכה לביקור מיוחד של מרנן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל והגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל. לאחר שהתעניינו בשלומו החלו להפליג שעה ארוכה בשיחה בדברי תורה.

בטרם הלכו הם קראו לי ואמרו: מה שקרה כעת יכול לקרוא שוב! עליכם לדאוג שלא ישאר לבד!

מאז התקבלה ההחלטה לדאוג שתמיד יהיה מישהו עמו.

בדרך יציאתם שמעתי את הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל שואל את הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, הרב אלישיב! הרי מר הינו מתמיד גדול, וכל רגע יקר בעיניו, מפני מה ישבת שעה ארוכה לשוחח עם הרב עובדיה?

השיב לו הגאון הרב אלישיב זצ"ל: "לשבת עם הרב עובדיה שמוסר נפשו על לימוד התורה, ועוסק בהתמדה בלימוד התורה, חשובה בעיני לא פחות מהלימוד שאני לומד בעצמי!

"הכל כתוב בספרים"

זכורני כי פעם אחת כשהיה מרן אבא יושב על מדין בבית הדין הגדול, ביחד עם חבריו מרנן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל והגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל, נכנסתי לאולם הדיונים אחר סיומם, ושמעתי את הגאון רבי בצלאל ז'ולטי מציג שאלה הלכתית שעמדה לפניו, ואמר שלדעתו יש להקל בדבר, והוכיח כן מדברי התוספות במסכת פלונית.

נענה הגאון הרב אלישיב ואמר שלדעתו אין ראיה מדברי התוספות, ואדרבה, לדעתו יש ראיה מדברי הגמרא במסכת פלונית לאסור.

ויכוח סוער התעורר בין הרב אלישיב להרב ז'ולטי, ואבא שומע את הדברים ושותק.

נענה הגאון הרב ז'ולטי ואמר לאבא: מפני מה הנך שותק.

השיב לו אבא: "מה אומר ומה אדבר, ראיית כבודו מהתוספות כבר הובאה בשו"ת פלוני, ודחיית הגאון הרב אלישיב כבר הובאה בשו"ת פלוני, וראייתו מהגמרא כבר הובאה בשו"ת פלוני, וישנם עוד כמה צדדים בשאלה זו שהובאו בשו"ת פלוני ובשו"ת פלוני".

ישבו שניהם משתוממים, ולא יספו לדבר…

כל חייו תורה

החיים לצדו של אבא גדול סיפקו לנו לא פעם אנקדוטות מיוחדות, שהזכירו לנו כי על אף שאבא מדבר אתנו כרגיל, הוא בכל זאת לא רגיל, ושקוע תמיד בהרהורים ובמחשבות של תורה.

בסעודות שבת היה מרן אבא יושב בנחת ומשוחח עם כל בני הבית. תשומת לב מיוחדת נהג להעניק לילדים; בדק את ידיעותיהם בלימוד, התעניין בלימודים שלמדו במהלך השבוע וסיפר להם סיפורים וידיעות מעניינות. לפעמים היה גם שר פיוט אחד או שניים, אך בסך הכל קיצר בסעודה, ומיד פנה ללמוד.

כילדים קטנים היינו נוהגים לצחוק, כשהיינו מבחינים שכשבצע את הפת היה 'טובל' אותה בשולחן, במקום במלחייה… הוא עצמו היה כל כך עסוק ושקוע במחשבותיו, עד שאפילו לא הבחין בכך.

גם כי אשב בחושך ה' אור לי

בנסיעותיו לחו"ל הקפיד מרן אבא זצ"ל להתארח בבתים של אנשים חרדים לדבר ה', ששמירת הכשרות שלהם היא מהודרת ביותר. אחד האיסורים שעליהם הקפיד מאד הוא איסור 'חדש' המצוי בחוץ לארץ, לכן הדגיש תמיד את רצונו להגיע לבית שבו שומרים על כך בכל תוקף. בנוסף, דרש שכשרות הבשר תהיה 'חלק בית יוסף' וכל ההכשרים יהיו מהודרים בתכלית ההידור. אחד האנשים שזכו לארח את אבא בקביעות, בנסיעותיו התכופות לארה"ב, היה ידידי הרב דוד עוזרי שליט"א, תלמיד חכם ורב פעלים, ואיש צדקה וחסד מופלא ביותר, שאבא אהבו ביותר.

בימי ה'שבעה' אחר הסתלקותו של מרן אבא זצוק"ל, הגיע הרב עוזרי באופן מיוחד לביקור תנחומים, ובהזדמנות זו סיפר לנו כי בשבת הראשונה שבה התארח אבא אצלו, הוא הגיע סמוך לשבת וביקש לראות את החדר המיועד לו לשינה.

הם הכניסו אותו לחדרו בקומה השנייה, אך מבטו רפרף על פני המיטות ושאר הרהיטים וחיפש משהו.

משהו חסר לכבודו? – התעניין המארח.

אבא הנהן בראשו: אני זקוק לאור קטן שיהיה דלוק במהלך הלילה. אור כזה, שמחד יאפשר לי לשבת וללמוד, ומאידך לא יפריע לרעייתי לישון בלילה. אפשר לסדר לי דבר כזה?

בוודאי – השיב המארח, ופתח לפניו ארון ריק, שבתוכו הייתה מותקנת מנורה – התאורה הזו תדלק כל השבת ברציפות. כשתרצו אור בחדר, תוכלו לפתוח את דלת הארון, וכשתרצו להחשיך, תוכלו לסגור את דלת הארון.

אבא היה נראה שבע רצון. הוא מצא מקום טוב למזוודה המיוחדת והכבדה שלו – שכל כולה מולאה בספרים, ושתמיד ליוותה אותו בנסיעותיו ובטיסותיו, ושוב לא היה זקוק לדבר.

בבוקר, הגיע הרב עוזרי להתעניין אם ישנו היטב ואם ההסדר של התאורה הניח את הדעת. הרבנית התחייכה וסיפרה: אני ישנתי היטב, ואילו הוא – הכניס כיסא לתוך הארון, סגר את עצמו שם, ולמד כל הלילה…

לא ידעתי שכבודו ממתין…

ידידות נפש שררה בין מרן אבא ובין הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל, רבה של ירושלים, ומדי פעם אף נערכו ביקורים הדדיים.

באחד הימים הגיע הרב ז'ולטי לביקור בביתנו. אבא ישב ולמד באותה שעה, והרב ז'ולטי הוכנס לחדרו.

שלום עליכם! – בירך הרב ז'ולטי בהיכנסו, אך אבא לא הרים עיניו מן הספר ומלמל: רק רגע.

שלום עליכם! – ניסה הרב ז'ולטי בשנית, לאחר שחלפו כמה דקות ללא שום התייחסות.

רק רגע – אמר שוב אבא, ועדיין היו עיניו נתונות בספרים שלפניו ומחשבתו מרוכזת בתכלית הריכוז.

כשראיתי כך נגשתי אל אבא ואמרתי: אבא, הרב ז'ולטי מחכה.

אבא התנער בבת אחת. נשא את עיניו והתנצל: לא ידעתי שכבודו ממתין לי!…

החכם – עיניו בראשו…

בתקופת כהונתו כרב ראשי סבל מרן אבא מכאבי עיניים נוראים שלא אפשרו לו ללמוד.

כמה דמעות שפך על הלימוד שנמנע ממנו! הוא היה בוכה ואומר, שאדם שאינו יכול לשבת ללמוד אינו 'שווה'…

בלית ברירה בקש מאחרים שישבו לפניו ויקריאו באוזניו את הגמרא, רש"י ותוספות.

הייתי יושב ומקריא, ועד מהרה הבחנתי שאין לו צורך בכך. כל גמרא, כל דיבור רש"י או תוספות שהייתי מתחיל – היה מסיים מיד מתוך זכרונו! לא היה מקום בש"ס שלא ידע אותו בעל פה!

לב של מנהיג בישראל

ביום מן הימים, ללא שום איתות מקדים, החל מרן אבא להתנשף ולהתקשות לנשום. הרופא שהוזעק במהירות חשש שמדובר בהתקף לב, והורה לו להתפנות במהירות לבית חולים כדי להיבדק. התוצאות לא הותירו מקום לספק – אבא עבר התקף לב ועליו לעבור צנתור בדחיפות.

כשסיים הרופא לומר את דברו, התרומם אבא מן המיטה ואמר: אני מסכים לכל מה שתאמר, אבל קודם כל ברצוני לחזור הביתה למספר שעות.

מה זאת אומרת 'לחזור הביתה'? – הרופא הציץ בו מבעד למשקפיו ותהה אם החולה שלו באמת לא הבין את מצבו.

הוא ניסה להסביר שוב: אתה מבין מה פירוש 'התקף לב'? אתה מודע למצב המסוכן שלך? במצב כזה אסור לי לשחרר אותך מבית חולים ללא צנתור!

אני מוכן לחתום שאני מודע למצבי ובכל זאת אני רוצה להשתחרר – אבא נותר נחוש בדעתו – אני לוקח את האחריות עלי. אני רוצה לחזור הביתה למספר שעות, ומיד לאחר מכן אחזור.

הרופא ניסה שוב להסביר את הדחיפות שבטיפול, הזכיר לו שבכל רגע עלול להגיע התקף לב נוסף, שעלול להיות קטלני עבורו ומסוכן בהרבה. אבל מאומה לא עזר.

כשיצא הרופא מן החדר, נותרו בו הרב אריה דרעי ואנכי, חשבתי שאולי שלא בנוכחות הרופא, יספק אבא הסברים נוספים, וניגשתי לשאול: אבא, מה קרה? למה חשוב לך כל כך לחזור הביתה? למה שלא תעבור קודם את הצנתור?

דמעות היו בעיני אבא כשענה לי: אני עוסק כעת באמצע תשובה על אישה עגונה ואומללה היושבת ובוכה על מר גורלה, שאני רוצה להתיר אותה, ומאחר שאני מבין שהצנתור הוא מאד בעייתי ומסוכן עבורי, אינני יודע מה הקב"ה גזר עלי. אם חלילה יקרה לי משהו, מי ירחם על אותה אלמנה עגונה?! אני רוצה לחזור כעת הביתה ולסיים את התשובה, אני רוצה להיות בטוח שאסיים להתיר אותה, ואחר כך אחזור בלב שקט ורגוע לצנתור.

זה היה לבו של אבא!

לבו שלו עמד על שולחן הטיפולים, אבל הוא כולו נתון בדאגה לאלמנות ולעגונות בעם ישראל, חש את כאבן ואת מצוקתן פי כמה וכמה מתחושת כאביו האישיים.

במקום הרדמה

בהיותו כבן שמונים החלו לתקוף את אבא זצ"ל כאבי בטן עזים. ר' אריה דרעי דאג להבהיל מומחה גדול, ולאחר אשפוזו בבית חולים ומספר בדיקות שערך, קבע כי עליו לעבור טיפול מסוים בבטנו.

הפרופסור קרא לנו לחדרו והציג את תמונת המצב: שתי אפשרויות ישנן לביצוע הטיפול הזה; ישנה אפשרות לעשותו בהרדמה מלאה, אך החיסרון בכך הוא שיש להכין את הגוף לקראת הרדמה מלאה במשך כמה ימים, ולאחר מכן נדרשים עוד כמה ימי אשפוז עבור ההתאוששות. ישנה אפשרות נוספת לביצוע – בהרדמה מקומית. באפשרות זו אמנם נחסכים כמה ימי אשפוז, אלא שלמרות ההרדמה מדובר בכאבים עזים ובייסורים נוראים שחש המטופל במשך מחצית שעת הטיפול.

הרופא סיים את דבריו ובקש מאתנו לקבל החלטה אודות האופן שבו אנו בוחרים – הרדמה מלאה, או חצי שעה בלבד של כאבי תופת.

על שאלה כזו צריך החולה בעצמו לענות – קבענו – הוא ה'בעל דבר'. הוא יסבול את הייסורים והוא צריך להחליט על כך בעצמו.

הרופא נגש אתנו לאבא, פרש בפניו את כל התמונה ושאל להעדפתו. אבא נאנח: ביטול תורה של כמה ימים קשה לי ביותר, אני מעדיף הרדמה מקומית.

כך? – אמד אותו הרופא בעיניו – אני מזכיר לכבודו, שמדובר בכאבים קשים ביותר!

שוב נאנח אבא: אם נגזר עלי שאסבול ייסורים, אסבול אותם בכל מקרה.

הוא קרא לי ובקש שאביא לו מספריית בית החולים מסכת בבא בתרא. רצתי מיד, הבאתי לו את הגמרא שביקש, ומיד לאחר מכן הגיעו הרופאים עם כל מכשיריהם, הוציאו אותנו מן החדר והורו לנו להמתין בחוץ עד לסיום הטיפול.

אתם אמורים לשמוע צעקות וצווחות נוראות – מצאו לנכון להזהיר אותנו – אל תיבהלו! זוהי תופעה נורמאלית ומוכרת!

עמדנו ואמרנו תהילים בדמעות מאחורי הדלת הסגורה, והתפללנו שהטיפול יעבור בשלום. שמענו את הרופאים משוחחים ביניהם, אבל את קולו של אבא לא שמענו. אולי עדיין לא נגעו בו?

חלפו ארבעים דקות ואז נפתחה הדלת, והרופא בישר כי הטיפול הסתיים. נכנסנו במהירות פנימה. אבא שכב על המיטה ועיניו נעוצות בספר. הוא לא הבחין בבואי. טפחתי קלות על כתפו, ושאלתי: אבא, אתה מרגיש טוב?

הוא אמר לי בכאב: דוד בני, אולי תוכל לומר לרופאים שיתחילו כבר את הטיפול? קשה לי להמתין כל כך הרבה.

אמרתי: אבא, הטיפול הסתיים!

הוא היה מופתע. רק עכשיו התחיל לעיין! מתי הספיקו לעשות הכל, ואיך זה שלא הרגיש כלום?!

תורה בכל מצב

הרבה יהודים מצהירים שהיו רוצים ללמוד תורה, אבל בנתוני החיים שלהם אין להם אפשרות כזו – הם לא מספיק מוכשרים לדעתם, לא מספיק חזקים ובריאים או שאינם עשירים דיים כדי לנטוש את הבלי העולם הזה ולעסוק בתורה.

מרן אבא זצ"ל לימד אותנו ללמוד בלי תנאים ובלי נתונים; בכל מצב כלכלי שהיה בבית, הוא היה יושב ולומד; בחוליו ובזקנותו, בביתו ובדרך – תמיד, תמיד ישב ולמד. הוא לא חיכה שייווצרו לו תנאים מתאימים כדי ללמוד, אלא התעלם מכל דבר ולמד.

כשנתיים לפני פטירתו נוכחנו לדעת שגם אינו צריך להיות במצב מאונך כדי ללמוד… ומעשה שהיה כך היה;

אבא קם לפנות בוקר ועשה דרכו לעבר הספרייה, בפתאומיות נתקלו רגליו במשהו והסתבכו, ותוך רגע מצא את עצמו שרוע על הרצפה. כאב חזק הלם בו, ואבא חשש שמא לא מדובר בסתם כאב, אלא בפגיעה עמוקה יותר, ולכן אסור לו להתאמץ לקום ולזוז בתנועות לא נכונות, שעלולות לסבך את המצב.

הבית היה מנומנם ושקט, ואף אחד לא שמע את קריאותיו לעזרה. כמה דקות יקרות מפז שהיו מיועדות ללימוד חלפו והכאיבו לו לא פחות מן הכאבים העזים, ואבא מפנה את מחשבתו ללימוד. מעלה בזיכרונו גמרות, ראשונים ואחרונים – ולומד. ובין רגע אינו זוכר דבר. לא את הרצפה הקרה והקשה, לא את התקפות הכאבים ולא את המצב הבלתי אפשרי.

שלוש שעות מאוחר יותר נכנס אל הבית ר' אברהם שלומי הי"ו, נהגו האישי. הוא נחרד לראות את הרב שרוע על הארץ, סייע לו לקום וניסה לברר כמה זמן הוא שוכב כך. אבא הציץ אל השעון. בארבע קם, ומאחר שהשעה כעת היא שבע, משמע ששלוש שעות חלפו. שלוש שעות!

שלוש שעות שהוא לומד כך. בלי שולחן, בלי ספרים, על רצפה קשה כאבן ובהתקפת כאבים.

בחסדי ה' עלינו יצא אבא מאותה נפילה ללא נזקים.

"ונר אלוקים טרם יכבה"

כארבעה חודשים לפני הסתלקותו של מרן אבא זצ"ל לגנזי מרומים, נפל בביתו ונחבל בגבו. הוא הובהל לבית החולים, ולאחר סדרת בדיקות קבעו הרופאים כי הוא סובל משבר בגבו.

במשך כמה שבועות התלבטו הרופאים אם לנתחו או להניח לשבר שיתאחה מאליו, ולאחר שנוכחו לדעת שאבא סובל מכאבים עזים, המעידים על כך שהשבר לא התאחה, החליטו לנתחו.

ברם, למרבה הצער אבא לא התאושש מחוליו, ובמשך כמה חודשים לא יכול היה לשבת על כסא ולעסוק בתורה כדרכו בכל השנים. אף לסיים את ספרו 'חזון עובדיה, על הלכות שבת חלק ששי, לא יכול היה מרוב כאביו ומחמת שנתקשה לשבת.

בכל אותם ימים היה אבא שרוי בצער רב, והיה חוזר ואומר בלי הרף: "בלי תורה אין חיים! מה שווה האדם כשאינו עוסק בתורה"?

באותם ימים היה אבא שרוי בצער רב על ענין נוסף: גזירת הגיוס של תלמידי הישיבות שריחפה מעל לומדי התורה בארץ ישראל לא נתנה לו מנוח, ובכל יום ויום היה מעורר ומדבר על האמצעים שיש לנקוט כנגד גזירה זו.

ככל שנקפו הימים המשיך מצבו של מרן אבא זצ"ל להסתבך ולהתדרדר, ואליהם נתלוו ייסורים קשים ונוראים.

משעברו הימים ועדיין לא נראתה ישועה באופק, ומצבו של אבא המשיך להתדרדר, כשהוא על ערש דווי בבית החולים, נחרדתי לשמוע את אבא בוכה ואומר: "רבונו של עולם! כל ימי חיי מיום עומדי על דעתי עסקתי בתורה, והייתי שמח ומאושר בלימוד התורה, וכמו שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב, ועתה אינני יכול עוד, אין חפצי בחיים כאלו! רבונו של עולם קחני אליך"!

לדאבון לבנו נענתה בקשתו, וביום המר והנמהר ג' מרחשון תשע"ד כבה נר המערבי ונסתלק לבית עולמו. סעו המה למנוחות עזבו אותנו לאנחות. על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו.

הוא הותיר לנו פרק של מוסר והליכות חיים בהתמסרות ללימוד תורה.

ת.נ.צ.ב.ה.

 

yechavehdaat_footer